קוראים אנו בפרשתנו על בן סורר שנהרג על שעשה מעשה פעוט – אכל תרמיטר בשר ושתה חצי לוג יין. וכבר תמהו חז"ל האם בגין מעשה כה קטן נענש הוא בעונש חמור כל כך? והשיבו חז"ל "אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות", אמרה תורה, ימות זכאי ואל ימות חייב.

והדברים נראים כסתירה למה שלימדונו חז"ל אודות ישמעאל. באותה העת כשהשליכה הגר את בנה, ובאו מלאכי השרת לקטרגו "אמרו לפני, ריבון העולם, אדם שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם הקב"ה עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו צדיק, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו"

הרי שישמעאל נידון לפי מה שהוא כעת, ומדוע בבן סורר אמרה תורה שיהרג על שם סופו? (עיין שפתי חכמים שם) חז"ל אמרו על בן סורר ומורה שלא היה ולא עתיד להיות בגלל ריבוי התנאים הקיימים בו, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. ותמהים אנו, וכי חסרים אנו דברי תורה, ומה תועלת יש בלימוד של דין שלא היה ולא עתיד להיות?

דומה שבפרשת בן סורר התורה הדריכה אותנו בנתיבי החינוך "עיר פרא אדם יולד" האדם בהיוולדו הוא עיר כבעל חיים בלתי מתורבת.אך זו מלאכת החינוך להביא אותו ל"אדם יולד" ליצור בן אדם חדש. לכל אדם יש שתי לידות, האחת הלידה הגשמית הפיזית, שנולד הוא לאוויר העולם, והאחרת הלידה הרוחנית כאשר יוצרים מן הפרא-אדם.

לידה זו היא ממושכת מאד, אשר שותפים בה רבים, ההורים, המחנכים והאדם עצמו. וכשם שלגנן יש בגינתו עשרות סוגי עצים וצמחים והגנן צריך להתאים לכל צמח ולכל עץ את צרכיו, כך שתל הקב"ה בבית של האדם עצים ופרחים, ועל האדם לטפח אותם איש איש ודרכו "חנוך לנער על פי דרכו", אך אם האדם משאיר את העיר כפרא, ולא דואג לחינוכו ודאי שהבן לא יגדל כראוי, אך בזה אי אפשר להאשים את הבן, אלא זאת אשמת האב אשר לא עיצב כראוי את דמות בנו.

מעתה מבינים אנו את דיני בן סורר ומורה, אם ח"ו אביו ואימו גדמין, חגרים, אילמים, חרשים, סומין וכדו' והם לא יכלו לפקח על מעשה הבן, ולא יכלו להשגיח עליו כראוי, או אז אינו נעשה בן סורר ומורה שכן הקולר אינו תלוי בצווארו שלו אלא בצוואר ההורים על שלא חינכוהו כראוי. אך על כך מבטיחה התורה שבן סורר לא היה ולא עתיד להיות. שכן אם האדם יפקח עיניו על חינוך ילדיו ולא ינהג בהם כסומא או אז לא יהיה בן סורר.

ומעתה מבואר ההבדל שבין בן סורר ומורה לבין ישמעאל. בן סורר אשר חונך כראוי והוריו ייסרו אותו כדין ואעפ"כ לא נוהג כשורה, אותו בן אין לו תקנה כלל. אך ישמעאל אעפ"י שהיה מצחק, אך הן זה היה בגרימת אימו המצרייה, הגר, ומה יעשה הבן ולא יחטא? לפיכך דנים אותו לקולא. אך בן סורר שהורי נהגו בו כראוי ואעפ"כ הלך בדרך תועים אין לו תקנה כלל. אך בן כזה, לא היה ולא עתיד להיות.

ראויה פרשה זו להידרש יפה ושכרה בחינוך גדול מאד שכן אם תדרוש תקבל את שכרך, "בניך כשתילי זיתים"